Man folgert Einzelnes aus Einzelnem, aber man folgert nicht Einzelnes aus der Gemeinde.
דנין יחיד מיחיד ואין דנין יחיד מציבור
Menachot 93b מנחות
Aufbau der Debatte:Mischna 1Frage 1Einwand 1
Automatisch anhand der einleitenden Formeln erkannt. Unterstrichene Begriffe und Namen öffnen eine Erklärung.
Und nach dem, der es von den Ältesten der Gemeinde ableitet – warum leitet er es nicht vom Brandopfer des Erscheinens ab? Man folgert eine Sache, bei der die Handauflegung selbst geschrieben steht, aus einer Sache, bei der die Handauflegung selbst geschrieben steht – ausgenommen das Brandopfer des Erscheinens, das selbst vom freiwilligen Brandopfer gelernt wird.
ולמאן דיליף מזקני עדה מאי טעמא לא יליף מעולת ראייה דנין מידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה ממידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה לאפוקי עולת ראייה דהיא גופה מעולת נדבה גמרה
Denn ein Tanna lehrte vor Raw Jizchak bar Abba: „Und er brachte das Brandopfer dar und bereitete es nach der Vorschrift“ (Lev 9,16) – nach der Vorschrift des freiwilligen Brandopfers; das lehrt vom pflichtmäßigen Brandopfer, dass es Handauflegung erfordert.
דתני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא (ויקרא ט, טז) ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה:
„Der Sklave, der Beauftragte und die Frau“: Die Rabbanan lehrten: „Seine Hand“ (Lev 1,4) – nicht die Hand seines Sklaven; „seine Hand“ – nicht die Hand seines Beauftragten; „seine Hand“ – nicht die Hand seiner Frau.
והעבד והשליח והאשה: תנו רבנן (ויקרא א, ד) ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו
Wozu brauche ich all diese? Es ist nötig: Hätte der Allbarmherzige [nur] eines geschrieben, würde ich sagen, um den Sklaven auszuschließen, der nicht zu den Geboten verpflichtet ist; aber der Beauftragte, der zu den Geboten verpflichtet ist – und der Beauftragte eines Menschen ist wie er selbst –, sage: er lege auf.
כל הני למה לי צריכא אי כתב רחמנא חד הוה אמינא למעוטי עבד דלאו בר מצות אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך
Und hätte er uns diese beiden hören lassen, [würde ich sagen: weil] sie ihm nicht selbst gleichen; seine Frau aber, die ihm selbst gleicht, sage: Sie lege auf. Es ist nötig.
ואי אשמעינן הני תרתי דלאו כגופיה דמיא אבל אשתו דכגופיה דמיא אימא תיסמך צריכא:
„Die Handauflegung ist ein Rest des Gebotes“: Die Rabbanan lehrten: „Und er lege auf … und es wird wohlgefällig angenommen“ (Lev 1,4). Sühnt denn die Handauflegung? Gibt es nicht Sühne nur durch das Blut, denn es heißt: „Denn das Blut sühnt durch das Leben“ (Lev 17,11)? Vielmehr, um dir zu sagen: Hat man die Handauflegung als Rest des Gebotes behandelt, rechnet es ihm die Schrift an, als hätte er nicht gesühnt, und doch hat er gesühnt.
סמיכה שירי מצוה: ת"ר (ויקרא א, ד) וסמך (ויקרא א, ד) ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר (ויקרא יז, יא) כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר
Und beim Schwingen wurde in gleicher Weise gelehrt: „Zum Schwingen, um zu sühnen“ (Lev 14,21). Sühnt denn das Schwingen? Gibt es nicht Sühne nur durch das Blut, denn es heißt: „Denn das Blut sühnt durch das Leben“? Vielmehr, um dir zu sagen: Hat man das Schwingen als Rest des Gebotes behandelt, rechnet es ihm die Schrift an, als hätte er nicht gesühnt, und doch hat er gesühnt.
ותניא גבי תנופה כי האי גוונא (ויקרא יד, כא) לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר:
„Auf den Kopf“: Die Rabbanan lehrten: Seine Hand auf den Kopf – und nicht seine Hand auf den Hals; seine Hand auf den Kopf – und nicht seine Hand auf den Rücken; seine Hand auf den Kopf – und nicht seine Hand auf die Brust.
על הראש: תנו רבנן ידו על הראש ולא ידו על הצואר ידו על הראש ולא ידו על הגביים ידו על הראש ולא ידו על החזה
Wozu brauche ich all diese? Sie sind nötig: Hätte der Allbarmherzige [nur] eines geschrieben, [würde ich sagen:] um den Hals auszuschließen, der nicht auf gleicher Höhe mit seinem Kopf steht; aber der Rücken, der auf gleicher Höhe mit seinem Kopf steht, sage: nicht [ausgeschlossen]. Es ist nötig.
כל הני למה לי צריכי דאי כתב רחמנא חד למעוטי צואר דלא קאי בהדי ראשו אבל גבו דקאי להדי ראשו אימא לא צריכא
Und hätte er uns diese beiden hören lassen, [würde ich sagen:] weil sie nicht zum Schwingen eingeschlossen sind; aber die Brust, die zum Schwingen eingeschlossen ist, sage: nicht [ausgeschlossen]. Es ist nötig.
ואי אשמעינן הני תרי משום דלא איתרבי לתנופה אבל חזה דאיתרבי לתנופה אימא לא צריכא
Es wurde gefragt: Seine Hand an die Seiten – wie ist es? Komm und höre, denn es wurde gelehrt: Abba Bira’a, der Sohn Rabbi Eliesers ben Jaakow, sagt: Seine Hand auf seinen Kopf – und nicht seine Hand an die Seiten.
איבעיא להו ידו על הצדדין מהו תא שמע דתניא אבא ביראה ברבי אליעזר בן יעקב אומר ידו על ראשו ולא ידו על הצדדין
Rabbi Jirmeja fragte: Trennt ein Tuch? Komm und höre: Nur dass nichts Trennendes zwischen ihm und dem Opfer sei.
בעי רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ תא שמע ובלבד שלא תהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח:
„Und mit beiden Händen“: Woher diese Worte? Resch Lakisch sagte: Denn der Vers sagt: „Und Aaron lege seine beiden Hand auf“ (Lev 16,21) – geschrieben steht „seine Hand“, und geschrieben steht „beide“. Dies bildet ein Grundmuster: Überall, wo „seine Hand“ gesagt ist, sind hier zwei [gemeint], bis die Schrift dir ausdrücklich „eine“ angibt.
ובשתי ידים: מנא הני מילי אמר ריש לקיש דאמר קרא (ויקרא טז, כא) וסמך אהרן את שתי ידו כתיב ידו וכתיב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת
Rabbi Elasar ging und trug diese Lehre im Lehrhaus vor und sagte sie nicht im Namen Resch Lakischs. Resch Lakisch hörte es und war verärgert. Er sagte zu ihm: Wenn du meinst, überall, wo „seine Hand“ geschrieben steht, seien es zwei, wozu muss dann „seine Hände“, „seine Hände“ geschrieben stehen?
אזל רבי אלעזר אמרה להא שמעתא בבי מדרשא ולא אמרה משמיה דריש לקיש שמע ריש לקיש ואיקפד אמר ליה אי סלקא דעתך כל היכא דכתיב ידו תרתי נינהו למה לי למכתב ידיו ידיו
Er hielt ihm vierundzwanzig [Stellen mit] „seine Hände“ entgegen: „Seine Hände sollen bringen“ (Lev 7,30), „mit seinen Händen streite er für sich“ (Dtn 33,7), „er kreuzte seine Hände“ (Gen 48,14). Er schwieg.
אקשי ליה עשרים וארבע ידיו (ויקרא ז, ל) ידיו תביאנה (דברים לג, ז) ידיו רב לו (בראשית מח, יד) שכל את ידיו אישתיק
Nachdem er sich beruhigt hatte, sagte er zu ihm: Warum sagst du mir nicht: Ich spreche von „seine Hände“ bei der Handauflegung?
לבתר דנח דעתיה אמר ליה מאי טעמא לא תימא לי ידיו דסמיכה קאמרי
Auch bei der Handauflegung steht geschrieben: „Und er legte seine Hände auf ihn und gebot ihm“ (Num 27,23)! – Ich spreche von der Handauflegung beim Vieh.
בסמיכה נמי כתיב (במדבר כז, כג) ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו סמיכה דבהמה קאמרי:
„Und am Ort, wo man die Hand auflegt, schlachtet man; unmittelbar auf die Handauflegung [folgt] das Schlachten“: Was meint er? So meint er: Am Ort, wo man die Hand auflegt, schlachtet man, denn unmittelbar auf die Handauflegung [folgt] das Schlachten.
ובמקום שסומכין שוחטין תכף לסמיכה שחיטה: מאי קאמר הכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה:
MISCHNA: Eine Strenge gilt bei der Handauflegung gegenüber dem Schwingen, und beim Schwingen gegenüber der Handauflegung: Einer schwingt für alle Teilhaber, aber nicht legt einer für alle Teilhaber die Hand auf. Eine Strenge beim Schwingen: Das Schwingen gilt bei den Opfern des Einzelnen und bei den Gemeindeopfern,
מתני׳ חומר בסמיכה מבתנופה ובתנופה מבסמיכה שאחד מניף לכל החברים ואין אחד סומך לכל החברים חומר בתנופה שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור
Original: Menachot 93b auf Sefaria, Version „Wikisource Talmud Bavli“ (hebräisches Wikisource), Lizenz CC BY-SA. Das Original wird inhaltlich unverändert übernommen und nur in Segmente geteilt. Die deutsche Übersetzung ist ein abgeleitetes, maschinell (Modell Claude) erstelltes Werk und steht unter der Lizenz CC BY-SA 4.0.
Original mit Vokalzeichen (Kästchen „Mit Vokalzeichen“): Vokalisierung von Sefaria, Fassung „William Davidson Edition – Vocalized Aramaic“ (Koren), Lizenz CC BY-NC 4.0, dem hiesigen Original zugeordnet.