dürfen am Vorabend des Festes heiraten. Das ist für alle schwierig.
מותרין לישא ערב הרגל קשיא לכולהו
Moed Katan 9a מועד קטן
Aufbau der Debatte:Frage 1
Automatisch anhand der einleitenden Formeln erkannt. Unterstrichene Begriffe und Namen öffnen eine Erklärung.
Es ist nicht schwierig: Nach dem, der sagt, wegen der Freude – die Hauptfreude ist [nur] ein Tag.
לא קשיא למאן דאמר משום שמחה עיקר שמחה חד יומא הוא
Nach dem, der sagt, wegen der Mühe – die Hauptmühe ist [nur] ein Tag. Nach dem, der sagt, wegen der Vernachlässigung von Fruchtbarkeit und Vermehrung – wegen eines Tages hält sich ein Mensch nicht zurück.
למ"ד משום טירחא עיקר טירחא חד יומא הוא למ"ד משום ביטול פריה ורביה לחד יומא לא משהי איניש נפשיה
Und dass man nicht Freude mit Freude vermischt – woher haben wir das? Denn es steht geschrieben: „Und Salomo beging zu jener Zeit das Fest und ganz Israel mit ihm, eine große Versammlung, von Lebo-Hamat bis zum Bach Ägyptens, vor dem Ewigen, unserem Gott, sieben Tage und sieben Tage, vierzehn Tage“ (1 Kön 8,65). Und wenn es so wäre, dass man Freude mit Freude vermischt, hätte er bis zum Fest warten und sieben [Tage] für dieses und für jenes machen sollen.
ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן דכתיב (מלכים א ח, סה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים [לפני ה' אלהינו] שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי ליה למינטר עד החג ומיעבד שבעה להכא ולהכא
Aber vielleicht: Warten tun wir nicht, aber wo es sich [so] ergibt, tun wir es? Er hätte ein wenig übrig lassen sollen.
ודלמא מינטר לא נטרינן והיכא דאתרמי עבדינן איבעי ליה לשיורי פורתא
Vom Bau des Heiligtums lassen wir nichts übrig. Er hätte die Elle [Spitzen] zur Abwehr der Raben übrig lassen sollen.
שיורי בנין בהמ"ק לא משיירינן איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורב
Die Elle zur Abwehr der Raben ist ein Bedürfnis des Tempelbaus. Vielmehr, weil der Vers überflüssig ist: Nun, es steht doch geschrieben „vierzehn Tage“ – wozu brauche ich „sieben Tage und sieben Tage“? Entnimm daraus: Diese für sich und jene für sich.
אמה כליא עורב צורך בנין הבית הוא אלא מדמייתר קרא מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי שמע מינה הני לחוד והני לחוד
Rabbi Parnach sagte im Namen Rabbi Jochanans: In jenem Jahr hielt Israel den Jom Kippur nicht, und sie waren besorgt und sagten: Vielleicht haben sich die Feinde Israels [euphemistisch für Israel] die Vernichtung zugezogen. Da ging eine Himmelsstimme aus und sagte zu ihnen: Ihr alle seid für das Leben der kommenden Welt bestimmt.
א"ר פרנך א"ר יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא
Was haben sie ausgelegt? Sie sagten einen Schluss vom Leichteren auf das Schwerere: Wenn [schon] beim Stiftszelt, dessen Heiligkeit keine ewige Heiligkeit ist, das Opfer eines Einzelnen den Schabbat verdrängt, [dessen Entweihung] ein mit Steinigung [bestraftes] Verbot ist – beim Tempel, dessen Heiligkeit eine ewige Heiligkeit ist, und [bei] einem Gemeinschaftsopfer und [beim] Jom Kippur, [auf den nur] die Ausrottung als Strafe steht, um wie viel mehr!
מאי דרוש אמרו קל וחומר ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה מקדש דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כ"ש
Warum aber waren sie besorgt? Dort [ging es um] ein Bedürfnis des Höchsten, hier um ein Bedürfnis der Gewöhnlichen. [Und] hier auch: Hätten sie die [Tempelweihe] durchführen [, aber] nicht essen und nicht trinken sollen? Es gibt keine Freude ohne Essen und Trinken.
אלא אמאי היו דואגים התם צורך גבוה הכא צורך הדיוט הכא נמי מיעבד ליעבדו מיכל לא ניכלו ולא לישתו אין שמחה בלא אכילה ושתיה
Und dass [die Einweihung] des Stiftszeltes den Schabbat verdrängte – woher haben wir das? Wollte man sagen, weil geschrieben steht: „Am ersten Tag“ (Num 7,12) und „am siebten Tag“ (Num 7,48) – vielleicht [ist es] der siebte der Opfer! Raw Nachman bar Jizchak sagte: Der Vers sagt: „Am elften Tag“ (Num 7,72): Wie ein Tag ganz zusammenhängend ist, so sind die elf [Tage] alle zusammenhängend.
ומשכן דדחי שבת מנלן אילימא מדכתיב (במדבר ז, יב) ביום הראשון וביום השביעי דלמא שביעי לקרבנות אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא (במדבר ז, עב) ביום עשתי עשר יום מה יום כולו רצוף אף עשתי עשר כולן רצופין
Aber vielleicht [sind gemeint] die dafür geeigneten Tage? Ein anderer Vers steht geschrieben: „Am zwölften Tag“ (Num 7,78): Wie ein Tag ganz zusammenhängend ist, so sind die zwölf Tage alle zusammenhängend.
ודלמא ימים הראויין כתיב קרא אחרינא (במדבר ז, עח) ביום שנים עשר יום מה יום כולו רצוף אף שנים עשר יום כולן רצופין
Aber vielleicht [sind] hier auch die geeigneten Tage [gemeint]? Wenn dem so wäre, wozu brauche ich zwei Verse?
ודלמא הכא נמי ימים הראויין אם כן תרי קראי למה לי
Und dass [die Einweihung] des Tempels den Jom Kippur verdrängte – woher haben wir das? Wollte man sagen, weil geschrieben steht „vierzehn Tage“ – vielleicht [sind gemeint] die geeigneten Tage? Er folgert „Tag“, „Tag“ von dort.
ומקדש דדוחה יום הכפורים מנלן אילימא מדכתיב ארבעה עשר יום ודלמא ימים הראויין גמר יום יום מהתם
„Da ging eine Himmelsstimme aus und sagte zu ihnen: Ihr alle seid für das Leben der kommenden Welt bestimmt.“ Und woher haben wir, dass [Gott] es ihnen verzieh? Denn Tachlifa lehrte: „Am achten Tag entließ er das Volk, und sie segneten den König und gingen zu ihren Zelten, fröhlich und guten Herzens über all das Gute, das der Ewige David, seinem Knecht, und Israel, seinem Volk, getan hatte“ (1 Kön 8,66).
יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא ומנלן דאחיל להו דתני תחליפא (מלכים א ח, סו) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו
„Zu ihren Zelten“ – dass sie gingen und ihre Frauen in Reinheit fanden; „fröhlich“ – dass sie sich am Glanz der Schechina erfreut hatten; „und guten Herzens“ – dass jedes Einzelnen Frau mit einem männlichen Kind schwanger wurde; „über all das Gute“ – dass eine Himmelsstimme ausging und zu ihnen sagte: Ihr alle seid für das Leben der kommenden Welt bestimmt.
לאהליהם שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר על כל הטובה שיצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא
„David, seinem Knecht, und Israel, seinem Volk“: Gut, „Israel, seinem Volk“ – dass er ihnen die Sünde des Jom Kippur verzieh; aber „David, seinem Knecht“ – was ist das?
לדוד עבדו ולישראל עמו בשלמא לישראל עמו דאחיל להו עון יום הכפורים אלא לדוד עבדו מאי היא
Raw Jehuda sagte im Namen Raws: In der Stunde, als Salomo die Lade ins Heiligtum hineinbringen wollte, hafteten die Tore aneinander. Salomo sprach vierundzwanzig Lobgesänge, und er wurde nicht erhört. Er begann und sprach: „Erhebt, ihr Tore, eure Häupter“ usw. (Ps 24,7), und er wurde nicht erhört.
אמר רב יהודה אמר רב בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה פתח ואמר (תהלים כד, ז) שאו שערים ראשיכם וגו' ולא נענה
Sobald er sprach: „Gott, Ewiger, weise das Angesicht deines Gesalbten nicht ab; gedenke der Gnadenerweise an David, deinen Knecht“ (2 Chr 6,42), wurde er sogleich erhört. In jener Stunde wurden die Gesichter der Feinde Davids wie der Boden eines Topfes, und alle erkannten, dass der Heilige, gelobt sei Er, ihm jene Sünde verziehen hatte.
כיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב) ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון
Rabbi Jonatan ben Asmai und Rabbi Jehuda ben Gerim lernten den Abschnitt über die Gelübde im Lehrhaus Rabbi Schimon ben Jochais. Sie verabschiedeten sich am Abend von ihm. Am Morgen kamen sie wieder und verabschiedeten sich von ihm. Er sagte zu ihnen: Habt ihr euch nicht am Abend von mir verabschiedet?
ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי ר' שמעון בן יוחי איפטור מיניה באורתא לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה אמר להו ולאו איפטריתו מיני באורתא
Sie sagten zu ihm: Du hast uns gelehrt, unser Meister: Ein Schüler, der sich von seinem Lehrer verabschiedet und in derselben Stadt übernachtet, muss sich ein weiteres Mal von ihm verabschieden, denn es heißt: „Am achten Tag entließ er das Volk, und sie segneten den König“ (1 Kön 8,66), und es steht geschrieben: „Und am dreiundzwanzigsten Tag des siebten Monats entließ er das Volk“ (2 Chr 7,10).
אמרו ליה למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וכתיב (דברי הימים ב ז, י) וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם
Daraus [folgt] also für einen Schüler, der sich von seinem Lehrer verabschiedet und in derselben Stadt übernachtet, dass er sich ein weiteres Mal von ihm verabschieden muss.
אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת
Er sagte zu seinem Sohn: Diese Leute sind Männer von Gestalt; geh zu ihnen, damit sie dich segnen. Er ging und fand sie, wie sie Verse gegeneinander stellten: Es steht geschrieben: „Wäge die Bahn deines Fußes, und all deine Wege seien fest“ (Spr 4,26), und es steht geschrieben: „Den Pfad des Lebens – damit du ihn nicht abwägst“ (Spr 5,6).
א"ל לבריה בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך אזל אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי כתיב (משלי ד, כו) פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו וכתיב (משלי ה, ו) אורח חיים פן תפלס
Das ist kein Widerspruch: Hier [geht es um] ein Gebot, das durch andere ausgeführt werden kann,
לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים
Original: Moed Katan 9a auf Sefaria, Version „Wikisource Talmud Bavli“ (hebräisches Wikisource), Lizenz CC BY-SA. Das Original wird inhaltlich unverändert übernommen und nur in Segmente geteilt. Die deutsche Übersetzung ist ein abgeleitetes, maschinell (Modell Claude) erstelltes Werk und steht unter der Lizenz CC BY-SA 4.0.
Original mit Vokalzeichen (Kästchen „Mit Vokalzeichen“): Vokalisierung von Sefaria, Fassung „William Davidson Edition – Vocalized Aramaic“ (Koren), Lizenz CC BY-NC 4.0, dem hiesigen Original zugeordnet.