Aufbau der Debatte:Baraita 3Frage 1Einwand 2Automatisch anhand der einleitenden Formeln erkannt. Unterstrichene Begriffe und Namen öffnen eine Erklärung.
Die Rabbanan lehrten: Aus dem übrigen Räucherwerk mischte man einmal in sechzig oder siebzig Jahren [neues] in Hälften; deshalb ist ein Einzelner, der es in Hälften mischt, schuldig – Worte Rabban Schimon ben Gamliels, der es im Namen des Segan sagte.
תנו רבנן מותר הקטרת אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין לפיכך יחיד שפיטם לחצאין חייב דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום הסגן
Aber von einem Drittel oder Viertel habe ich nicht gehört. Die Weisen aber sagen: Jeden Tag bereitete er [die Tagesmenge] nach ihrer Zusammensetzung und brachte sie hinein.
אבל שליש ורביע לא שמעתי וחכמים אומרים בכל יום מתקן במתכונתה והיה מכניס
Das unterstützt Rawa, denn Rawa sagte: Das Salböl, das man in Hälften mischt – man ist schuldig, denn es steht geschrieben: „Und das Räucherwerk, das du machen sollst“ (Ex 30,37) – alles, was du machst; denn es kann sein, dass man eine Hälfte am Morgen und eine Hälfte am Abend bereitet.
מסייע ליה לרבא דאמר רבא שמן המשחה שפטמו לחצאין חייב דכתיב (שמות ל, לז) והקטרת אשר תעשה כל שתעשה והא אפשר דעבדה פרס בשחרית ופרס בין הערבים
Die Rabbanan lehrten: Man brachte es zweimal im Jahr wieder in den Mörser zurück; in der warmen Jahreszeit ausgebreitet, damit es nicht schimmle; in der Regenzeit aufgehäuft, damit sein Duft nicht verfliege. Und wenn er zerstieß, sagte er: „Fein gut! Gut fein!“ – Worte Abba Jose ben Jochanans.
ת"ר היו מחזירין אותה למכתשת פעמים בשנה בימות החמה פזורה שלא תתעפש בימות הגשמים צבורה כדי שלא תפוג ריחה וכשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק דברי אבא יוסי בן יוחנן
Und die drei zusätzlichen Mine, von denen der Hohepriester am Jom Kippur seine Handvoll hineinbringt – er gibt sie am Vorabend des Jom Kippur in den Mörser und zerstößt sie sehr gut, damit es feiner als fein sei; wie gelehrt wird: „Fein“ (Lev 16,12) – was lehrt das? Es heißt doch schon: „Und du sollst davon fein zerstoßen“ (Ex 30,36); was lehrt [dann] „fein“? Damit es feiner als fein sei.
ושלש מנין יתירין שמהן כ"ג מכניס מלא חפניו ביוה"כ נותן אותה למכתשת בערב יוה"כ ושוחקן יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה כדתניא (ויקרא טז, יב) דקה מה ת"ל והלא כבר נאמר (שמות ל, לו) ושחקת ממנו הדק מה ת"ל דקה כדי שתהא דקה מן הדקה
Der Meister sagte: Wenn er zerstößt, sagt er: „Gut fein! Fein gut!“ Das unterstützt Rabbi Jochanan, denn Rabbi Jochanan sagte: Wie das Reden schlecht für den Wein ist, so ist das Reden gut für die Gewürze.
אמר מר כשהוא שוחק אומר היטב הדק הדק היטב מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר"י כשם שהדיבור רע ליין כן הדיבור יפה לבשמים
Rabbi Jochanan sagte: Elf Bestandteile wurden Mose am Sinai gesagt. Raw Huna sagte: Was ist der Vers? „Nimm dir Spezereien“ (Ex 30,34) – zwei; „Balsam, Räucherklaue und Galbanum“ – das sind fünf; „und Spezereien“ – weitere fünf, das sind zehn; „und reiner Weihrauch“ – eins, das sind elf.
א"ר יוחנן י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני אמר רב הונא מאי קראה (שמות ל, לד) קח לך סמים תרי נטף ושחלת וחלבנה הא חמשה וסמים אחריני חמשה הא עשרה ולבונה זכה חד הא חד סרי
Sage doch: „Spezereien“ – ein Allgemeines; „Balsam, Räucherklaue und Galbanum“ – ein Besonderes; „Spezereien“ – wiederum ein Allgemeines. Allgemeines, Besonderes und Allgemeines – du kannst nur nach Art des Besonderen urteilen: Wie das ausdrücklich genannte Besondere etwas ist, das als Rauch aufsteigt und dessen Duft sich verbreitet, so alles, was als Rauch aufsteigt und dessen Duft sich verbreitet!
ואימא סמים כלל נטף ושחלת וחלבנה פרט סמים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שקיטר ועולה וריחו נודף אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף
Und wenn du sagst: Wenn dem so wäre, sollte der Vers [nur] ein Besonderes schreiben – sind sie nicht nötig? Sie sind nötig: Denn hätte er „Balsam“ geschrieben, hätte ich gesagt, eine Baumart ja, Bodengewächse aber nicht; deshalb schrieb er „und Räucherklaue“. Und hätte er „und Räucherklaue“ geschrieben, hätte ich gesagt, Bodengewächse ja, bei einer Baumart aber sage ich: nein; deshalb schrieb er „Balsam“.
וכ"ת א"כ לכתוב קרא חד פרטא לאיי מיצרך צריכי דאי כתב נטף ה"א מין אילן אין אבל גידולי קרקע לא מש"ה כתב ושחלת ואי כתב ושחלת ה"א גידולי קרקע אין אבל מין אילן אימא לא משום הכי כתב נטף
Sage doch: Die letzten „Spezereien“ sind zwei, wie die ersten „Spezereien“! – Wenn dem so wäre, sollte er „Spezereien, Spezereien“ beieinander schreiben und zuletzt „Balsam, Räucherklaue und Galbanum“.
Die Schule Rabbi Jischmaels lehrte: „Spezereien“ – ein Allgemeines; „Balsam, Räucherklaue und Galbanum“ – ein Besonderes; „Spezereien“ – wiederum ein Allgemeines. Allgemeines, Besonderes und Allgemeines – du kannst nur nach Art des Besonderen urteilen: Wie das ausdrücklich genannte Besondere etwas ist, das als Rauch aufsteigt und dessen Duft sich verbreitet, so alles, was als Rauch aufsteigt und dessen Duft sich verbreitet.
דבי רבי ישמעאל תני סמים כלל נטף שחלת וחלבנה פרט סמים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שקיטר ועולה וריחו נודף אף כל דבר שקיטר ועולה וריחו נודף
Oder ist es vielleicht nur ein Allgemeines wie das erste Allgemeine und ein Besonderes wie das erste Besondere? Du sagst: nein; siehe, es obliegt dir nicht, nach dem letzten Ausdruck zu urteilen, sondern nach dem ersten Ausdruck.
או אינו אלא כלל בכלל ראשון ופרט בפרט ראשון אמרת לאו הא אין לך עליך לדון בלשון אחרון אלא בלשון ראשון
Der Meister sagte: „Oder ist es vielleicht nur ein Allgemeines wie das erste Allgemeine und ein Besonderes wie das erste Besondere? Du sagst: nein; siehe, es obliegt dir nicht zu urteilen …“ Was ist die Schwierigkeit? So war es ihm schwierig: Die letzten „Spezereien“ sind zwei, wie die ersten „Spezereien“ zwei sind. Dann antwortete er, wie wir antworten: Denn wenn dem so wäre, sollte der Vers schreiben: „Spezereien, Spezereien, Balsam, Räucherklaue und Galbanum“.
אמר מר או אינו אלא כלל בכלל ראשון ופרט בפרט ראשון אמרת לאו הא אין עליך לדון מאי קושיא הכי קא קשיא ליה סמים בתראי תרי כי סמים קדמאי תרין הדר ושני כדשנין דא"כ נכתוב קרא סמים סמים נטף ושחלת וחלבנה
Und was [bedeutet] „ein Besonderes wie das erste Besondere“? So war es ihm schwierig: Die Baumarten werden vom Balsam gelernt und die Bodengewächse von der Räucherklaue; dann sollen sie auch vom reinen Weihrauch lernen, der nur in einer Hinsicht [gleich] ist, sodass man [auch] etwas bringt, dessen Duft sich verbreitet, obwohl es nicht als Rauch aufsteigt.
ומאי פרט בפרט ראשון הכי קא קשיא ליה מיני אילנות ילפי מן נטף וגידולי קרקע ילפי משחלת ולילפי נמי מלבונה זכה דאייתי בחד צד דניתי דבר שריחו נודף ואע"פ שאין קוטר ועולה
Hätte er den reinen Weihrauch in die Mitte geschrieben, wären es zwölf! – Wenn dem so ist, sollte der Vers den reinen Weihrauch in die Mitte und das Galbanum ans Ende schreiben. Resch Lakisch sagte: Aus [dem Wort] selbst: Was bedeutet der Ausdruck „Räucherwerk“ (Ketoret)? Etwas, das als Rauch aufsteigt.
אי כתביה לבונה זכה במיצעי הויין תרי עשר אם כן נכתוב קרא לבונה זכה במיצעי וחלבנה לבסוף ריש לקיש אמר מגופה מה לשון קטרת דבר שקוטר ועולה
Rabbi Chana bar Bisna sagte im Namen Rabbi Schimon Chassidas: Jedes Fasten, bei dem keine Sünder Israels dabei sind, ist kein Fasten; denn das Galbanum hat einen schlechten Geruch, und die Schrift zählte es mit den Bestandteilen des Räucherwerks auf. Abaje sagte: Von hier: „Und sein Bündel hat er auf der Erde gegründet“ (Am 9,6).
א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת אביי אמר מהכא (עמוס ט, ו) ואגודתו על ארץ יסדה:
„Und wer sich mit dem Salböl salbt“: Die Rabbanan lehrten: Wer mit dem Salböl ein Tier oder Geräte salbt, ist frei; Götzendiener oder Tote, ist frei. Gut bei Tier und Geräten, denn es steht geschrieben: „Auf den Leib eines Menschen soll es nicht gegossen werden“ (Ex 30,32), und Tier und Geräte sind kein Mensch; auch bei Toten ist er frei, denn da er gestorben ist, wird er „Toter“ genannt und nicht „Mensch“. Aber bei Götzendienern – warum ist er frei? Sie sind doch Menschen!
והסך בשמן המשחה: ת"ר הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים פטור לעובדי כוכבים ולמתים פטור בשלמא בהמה וכלים דכתיב (שמות ל, לב) על בשר אדם לא ייסך ובהמה וכלים לאו אדם הוא מתים נמי פטור דכיון דמית ליה מת מיקרי ולאו אדם אלא עובדי כוכבים אמאי פטור הא אדם נינהו
Nicht doch: Denn es steht geschrieben: „Und ihr, meine Schafe, die Schafe meiner Weide, Mensch seid ihr“ (Ez 34,31) – ihr werdet „Mensch“ genannt, die Götzendiener aber werden nicht „Mensch“ genannt.
לאיי דכתיב (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם
Und wenn du willst, sage: wie er lehrt: Ein Tanna lehrte vor Rabbi Elasar: Wer unter [das Verbot des] Salbens fällt, fällt unter „es soll nicht gegossen werden“; und wer nicht unter das Salben fällt, fällt nicht unter „es soll nicht gegossen werden“.
ואיבעית אימא כדקתני תנא קמיה דר"א כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך
Ein anderes wird gelehrt: Wer mit dem Salböl ein Tier oder Geräte, Götzendiener oder Tote salbt, ist frei; Könige und Priester – Rabbi Meir spricht schuldig, und Rabbi Jehuda spricht frei. Und wie viel muss er salben, um schuldig zu sein? Rabbi Meir sagt: ein beliebiges Maß; Rabbi Jehuda sagt: ein Olivengroßes. Aber Rabbi Jehuda sagte doch, er sei frei! – Wo Rabbi Jehuda frei spricht, ist es bei Königen und Priestern; bei einem gewöhnlichen [Menschen] spricht er schuldig.
תניא אידך הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים לעובדי כוכבים ומתים פטור למלכים ולכהנים ר"מ מחייב ור' יהודה פוטר וכמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר אומר כל שהוא רבי יהודה אומר כזית והאמר ר"י פטור כי פטר ר' יהודה גבי מלכים וכהנים גבי הדיוט מחייב
Worüber streiten Rabbi Meir und Rabbi Jehuda? Raw Josef sagte: Darüber streiten sie: Rabbi Meir meint, es steht geschrieben: „Auf den Leib eines Menschen soll es nicht gegossen werden“, und es steht geschrieben: „Und wer davon auf einen Fremden gibt“ (Ex 30,33) – wie das Salben in beliebigem Maß, so auch das Geben in beliebigem Maß.
ר"מ ור' יהודה במאי פליגי א"ר יוסף בהא פליגי ר"מ סבר על בשר אדם לא ייסך כתיב וכתיב (שמות ל, לג) ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא
Und Rabbi Jehuda meint: Wir lernen das Geben „auf einen Fremden“ vom Geben sonst: Wie das Geben sonst ein Olivengroßes [erfordert], so auch das Geben „auf einen Fremden“ ein Olivengroßes. Beim Salben aber, um Könige und Priester zu salben, [ist es] nach aller Meinung ein beliebiges Maß.
ורבי יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דעל זר כזית אבל סיכה למימשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהוא
Und Raw Josef sagte: Worüber streiten Rabbi Meir und Rabbi Jehuda bei Königen und Priestern? Rabbi Meir meint: Es steht geschrieben: „Und wer davon auf einen Fremden gibt“, und König und Priester sind jetzt Fremde; und Rabbi Jehuda meint: Wir brauchen einen, der von Anfang bis Ende ein Fremder ist, und König und Priester waren anfangs keine Fremden.
וא"ר יוסף במאי פליגי רבי מאיר ורבי יהודה גבי מלכים וכהנים ר"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב ומלך וכהן השתא זרים נינהו ורבי יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחלתו ועד סופו ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים הוו
Raw Ika, Sohn des Raw Ami, sagte: Und sie folgen ihrer [jeweiligen] Ansicht, denn es wird gelehrt:
א"ר איקא בריה דרב אמי ואזדו לטעמייהו דתניא
Original: Keritot 6b auf Sefaria, Version „Wikisource Talmud Bavli“ (hebräisches Wikisource), Lizenz CC BY-SA. Das Original wird inhaltlich unverändert übernommen und nur in Segmente geteilt. Die deutsche Übersetzung ist ein abgeleitetes, maschinell (Modell Claude) erstelltes Werk und steht unter der Lizenz CC BY-SA 4.0.
Original mit Vokalzeichen (Kästchen „Mit Vokalzeichen“): Vokalisierung von Sefaria, Fassung „William Davidson Edition – Vocalized Aramaic“ (Koren), Lizenz CC BY-NC 4.0, dem hiesigen Original zugeordnet.