„Wer bohrt, beliebig wenig, ist schuldig.“ Gut nach Raw: Es sieht aus wie einer, der ein Loch für einen Bau bohrt. Aber nach Schmuel: Das ist doch keine Vollendung der Arbeit! – Hier handelt es sich darum, dass er es mit einem eisernen Bohrer bohrte und ihn darin ließ, was die Vollendung der Arbeit ist.
הקודח כל שהוא חייב בשלמא לרב מיחזי כמאן דחר חורתא לבניינא אלא לשמואל לאו גמר מלאכה הוא הכא במאי עסקינן דבזעיה ברמצא דפרזלא ושבקיה בגוויה דהיינו גמר מלאכה:
Rabban Schimon ben Gamliel sagt: Wer mit dem Schmiedehammer auf den Amboss schlägt usw. Was tut er [Verbotenes]? Rabba und Raw Josef sagten beide: Weil er seine Hand übt. Die Leute von Rachawa wandten dagegen ein: Demnach wäre, wer am Schabbat ein Handwerk sah und es erlernte, auch schuldig? Vielmehr sagten Abaje und Rawa beide: Denn die Blechschläger des Heiligtums taten so. So wurde auch gelehrt: Rabban Schimon ben Gamliel sagt: Auch wer während der Arbeit mit dem Schmiedehammer auf den Amboss schlägt, ist schuldig, denn die Blechschläger des Heiligtums taten so.
רשב"ג אומר המכה בקורנס על הסדן כו': מאי קעביד רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מפני שמאמן את ידו קשו בה בני רחבה אלא מעתה חזא אומנתא בשבתא וגמר הכי נמי דמיחייב אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו שכן מרדדי טסי משכן עושין כן תניא נמי הכי רשב"ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב שכן מרדדי טסי משכן עושין כן:
MISCHNA: Wer pflügt, beliebig wenig; wer jätet, wer [dürre Äste] abschneidet und wer [frische Triebe] beschneidet, beliebig wenig – schuldig. Wer Holz sammelt: wenn, um [den Boden] zu verbessern, beliebig wenig; wenn zum Heizen, so viel, um ein leichtes Ei zu kochen. Wer Gras sammelt: wenn, um [den Boden] zu verbessern, beliebig wenig; wenn für das Vieh, so viel, wie das Maul eines Zickleins fasst.
מתני׳ החורש כל שהוא המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב המלקט עצים אם לתקן כל שהן אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה המלקט עשבים אם לתקן כל שהוא אם לבהמה כמלא פי הגדי:
GEMARA: Wozu taugt [ein beliebig kleines Pflügen]? Es taugt für einen Kürbiskern. Entsprechend beim Heiligtum: denn es taugt für einen Stängel der Farbpflanzen.
גמ׳ למאי חזי חזי לביזרא דקרא דכוותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין:
Wer jätet, wer abschneidet und wer beschneidet. Die Rabbanan lehrten: Wer Endivien ausreißt und wer Triebe beschneidet – wenn zum Essen, so viel wie eine getrocknete Feige; wenn für das Vieh, so viel, wie das Maul eines Zickleins fasst; wenn zum Heizen, so viel, um ein leichtes Ei zu kochen; wenn, um den Boden zu verschönern, beliebig wenig.
המנכש והמקרסם והמזרד: ת"ר התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כל שהן
Dienen sie denn nicht alle der Verschönerung des Bodens? Rabba und Raw Josef sagten beide: Vom Röhricht haben sie es gelehrt. Abaje sagte: Du kannst sogar sagen: auf einem Feld, das kein Röhricht ist, und zwar, wenn er es nicht beabsichtigt. Aber Abaje und Rawa sagten doch beide: Rabbi Schimon gibt zu bei [einem Fall wie]: „Man schneidet ihm den Kopf ab, und er soll nicht sterben?“ – Es ist nur nötig, wenn er es auf dem Boden seines Gefährten tut.
אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שנו אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמיכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה:
MISCHNA: Wer zwei Buchstaben schreibt, ob mit seiner Rechten oder mit seiner Linken, ob von einem [Buchstaben-]Namen oder von zwei Namen, ob mit zwei Tinten, in jeder Sprache – schuldig. Rabbi Jose sagte: Für zwei Buchstaben hat man nur wegen des Kennzeichnens schuldig gesprochen, denn so schrieb man auf die Bretter des Heiligtums, um zu wissen, welches sein Gegenstück ist. Rabbi Jehuda sagte: Wir finden einen kleinen Namen in einem großen Namen: „Schem“ in „Schimon“ und „Schmuel“, „Noach“ in „Nachor“, „Dan“ in „Daniel“, „Gad“ in „Gadiel“.
מתני׳ הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משתי שמות בין משתי סמניות בכל לשון חייב אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל:
GEMARA: Gut mit der Rechten, da soll er schuldig sein, denn so ist die Art des Schreibens; aber mit der Linken, warum? Das ist doch nicht die Art des Schreibens! Rabbi Jirmeja sagte: Von einem Linkshänder haben sie es gelehrt. Dann ist doch seine Linke wie die Rechte aller [anderen]: Mit der Linken soll er schuldig sein, mit der Rechten soll er nicht schuldig sein! Vielmehr sagte Abaje: Von einem, der beide Hände gleich beherrscht.
גמ׳ בשלמא אימין ליחייב משום דדרך כתיבה בכך אלא אשמאל אמאי הא אין דרך כתיבה בכך א"ר ירמיה באטר יד שנו ותהוי שמאל דידיה כימין דכ"ע ואשמאל ליחייב אימין לא ליחייב אלא אמר אביי בשולט בשתי ידיו
Raw Jakob, Sohn der Tochter Jakobs, sagte: Wessen [Lehre] ist das? Es ist Rabbi Jose, der sagt: Für zwei Buchstaben hat man nur wegen des Kennzeichnens schuldig gesprochen. – Aber da der Schlussteil Rabbi Jose ist, ist der Anfangsteil nicht Rabbi Jose! – Das Ganze ist Rabbi Jose.
רב יעקב בריה דבת יעקב אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם והא מדסיפא ר' יוסי היא רישא לאו ר' יוסי כולה רבי יוסי היא:
Rabbi Jehuda sagte: Wir finden. Also spricht Rabbi Jehuda nur bei zwei Buchstaben schuldig, die zwei Namen sind; bei zwei Buchstaben, die ein einziger Name sind, spricht er nicht schuldig.
א"ר יהודה מצינו: אלא ר' יהודה שתי אותיות והן שני שמות הוא דמחייב שתי אותיות והן שם אחד לא מחייב
Es wurde doch gelehrt: „Und tut eines“ (Lev 4,22) – man könnte meinen: erst wenn er den ganzen Namen schreibt, erst wenn er das ganze Gewand webt, erst wenn er das ganze Sieb macht; darum lehrt [die Schrift]: „von einem“.
והתניא (ויקרא ד, כב) ועשה אחת יכול עד שיכתוב כל השם ועד שיארוג כל הבגד ועד שיעשה כל הנפה ת"ל מאחת
Wenn „von einem“, könnte man meinen: sogar wenn er nur einen Buchstaben schrieb, nur einen Faden webte, nur eine Masche im Sieb machte;
אי מאחת יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת ולא ארג אלא חוט אחד ולא עשה אלא בית אחד בנפה
Original: Shabbat 103a auf Sefaria, Version „Wikisource Talmud Bavli“ (hebräisches Wikisource), Lizenz CC BY-SA. Das Original wird inhaltlich unverändert übernommen und nur in Segmente geteilt. Die deutsche Übersetzung ist ein abgeleitetes, maschinell (Modell Claude) erstelltes Werk und steht unter der Lizenz CC BY-SA 4.0.
Original mit Vokalzeichen (Kästchen „Mit Vokalzeichen“): Vokalisierung von Sefaria, Fassung „William Davidson Edition – Vocalized Aramaic“ (Koren), Lizenz CC BY-NC 4.0, dem hiesigen Original zugeordnet.