beschriebenes, ausgelöschtes Papier – genug, um es um ein kleines Fläschchen mit Palyaton-Öl zu wickeln; Leder – genug, um ein Amulett zu machen; (Duchsustos – genug, um eine Mesusa zu schreiben;) Pergament – genug, um darauf den kleinsten Abschnitt in den Tefillin zu schreiben, nämlich „Höre, Israel“; Tinte – genug, um zwei Buchstaben zu schreiben;
נייר מחוק כדי לכרוך על צלוחית קטנה של פלייטון עור כדי לעשות קמיע (דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה) קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל דיו כדי לכתוב ב' אותיות
Augenschminke – genug, um ein Auge zu schminken; Leim – genug, um ihn auf die Spitze einer Leimrute zu streichen; Pech und Schwefel – genug, um ein Loch zu machen; Wachs – genug, um es auf die Öffnung eines kleinen Lochs zu legen; Ton – genug, um die Öffnung eines Schmelzofens der Goldschmiede zu machen; Rabbi Jehuda sagt: genug, um einen Untersatz zu machen; Kleie – genug, um sie auf die Öffnung eines Schmelzofens der Goldschmiede zu legen; Kalk – genug, um das kleinste der Mädchen [damit] zu bestreichen; Rabbi Jehuda sagt: genug, um einen Kalkal zu machen; Rabbi Nechemja sagt: genug, um die Schläfenhaare zu bestreichen.
כחול כדי לכחול עין אחת דבק כדי ליתן בראש השפשף זפת וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב רבי יהודה אומר כדי לעשות פיטפוט סובין כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב סיד כדי לסוד קטנה שבבנות ר' יהודה אומר כדי לעשות כלכל רבי נחמיה אומר כדי לסוד אונדפי:
GEMARA: Dann sollte man doch auch beim Strick schuldig sein [beim Maß], um eine Aufhängeschlaufe für ein Sieb oder ein Rüttelsieb zu machen! Da er das Gerät zerkratzt, machen die Leute das nicht. Die Rabbanan lehrten: Palmblätter – genug, um einen Henkel für einen Korb oder einen ägyptischen Korb zu machen; Bast – andere sagen: genug, um es auf die Öffnung eines kleinen Trichters zu legen, um den Wein zu seihen; Fett – genug, um damit unter einem kleinen Schwammkuchen einzufetten. Und wie viel ist sein Maß? Wie ein Sela. Es wurde doch gelehrt: wie eine getrocknete Feige! Das eine und das andere ist ein und dasselbe Maß. Wollflocken – genug, um einen kleinen Ball zu machen. Und wie viel ist sein Maß? Wie eine Nuss.
גמ׳ חבל נמי ליחייב כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה כיון דחריק במנא לא עבדי אינשי תנו רבנן הוצין כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית סיב אחרים אומרים כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין רבב כדי לסוך תחת אספגין קטנה וכמה שיעורה כסלע והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא מוכין כדי לעשות כדור קטנה וכמה שיעורו כאגוז:
„Papier – genug, um darauf eine Zollquittung zu schreiben“: Es wurde gelehrt: Wie viel ist eine Zollquittung? Zwei Buchstaben (einer Zollquittung). Man stellte dem entgegen: Wer unbeschriebenes Papier hinausträgt – ist darauf Raum, zwei Buchstaben zu schreiben, so ist er schuldig, und wenn nicht, ist er frei! Raw Scheschet sagte: Was [bedeutet] „zwei Buchstaben“? Zwei Buchstaben einer Zollquittung. Rawa sagte: Zwei Buchstaben unserer [Schrift] und ein Platz zum Anfassen – das ist [das Maß] einer Zollquittung.
נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין: תנא כמה קשר מוכסין שתי אותיות (של קשר מוכסין) ורמינהו המוציא נייר חלק אם יש בו כדי לכתוב שתי אותיות חייב ואם לאו פטור אמר רב ששת מאי שתי אותיות שתי אותיות של קשר מוכסין רבא אמר שתי אותיות דידן ובית אחיזה דהיינו קשר מוכסין
Man wandte ein: Wer beschriebenes, ausgelöschtes Papier oder einen bezahlten Schuldschein hinausträgt – ist in seinem weißen [Rand] Raum, zwei Buchstaben zu schreiben, oder ist das Ganze genug, um es um die Öffnung eines kleinen Fläschchens mit Palyaton-Öl zu wickeln, so ist er schuldig, und wenn nicht, ist er frei. Gut nach Raw Scheschet, der sagte: Was [bedeutet] „zwei Buchstaben“? Zwei Buchstaben einer Zollquittung – das passt. Aber nach Rawa, der sagte: Zwei Buchstaben unserer [Schrift] und ein Platz zum Anfassen, das ist [das Maß] einer Zollquittung – hier ist doch kein Platz zum Anfassen nötig! Es ist schwierig.
מיתיבי המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכולו כדי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור בשלמא לרב ששת דאמר מאי שתי אותיות שתי אותיות של קשר מוכסין שפיר אלא לרבא דאמר שתי אותיות דידן ובית אחיזה דהיינו קשר מוכסין הכא בית אחיזה לא צריך קשיא
Die Rabbanan lehrten: Wer eine Zollquittung hinausträgt, bevor er sie dem Zöllner gezeigt hat, ist schuldig; nachdem er sie dem Zöllner gezeigt hat, ist er frei. Rabbi Jehuda sagt: Auch nachdem er sie dem Zöllner gezeigt hat, ist er schuldig, weil er sie braucht. Was ist zwischen ihnen? Abaje sagte: Zwischen ihnen ist [der Fall] der Läufer des Zöllners. Rawa sagte: Zwischen ihnen ist [der Fall] eines großen und eines kleinen Zöllners. Raw Aschi sagte: Zwischen ihnen ist [der Fall] eines einzigen Zöllners – weil er sie braucht, um sie einem zweiten Zöllner zu zeigen, indem er zu ihm sagt: „Sieh, ich bin ein Mann, der schon am Zoll war.“
תנו רבנן המוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור רבי יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו מאי בינייהו אמר אביי איכא בינייהו רהיטי מוכסא רבא אמר מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו רב אשי אמר חד מוכס איכא בינייהו מפני שצריך לו להראות למוכס שני דא"ל חזי גברא דמוכס אנא:
Die Rabbanan lehrten: Wer einen Schuldschein hinausträgt, bevor er ihn bezahlt hat, ist schuldig; nachdem er ihn bezahlt hat, ist er frei. Rabbi Jehuda sagt: Auch nachdem er ihn bezahlt hat, ist er schuldig, weil er ihn braucht. Was ist zwischen ihnen? Raw Josef sagte: Zwischen ihnen ist [die Frage, ob] es verboten ist, einen bezahlten Schuldschein aufzubewahren. Die Rabbanan meinen: Es ist verboten, einen bezahlten Schuldschein aufzubewahren; und Rabbi Jehuda meint: Es ist erlaubt, einen bezahlten Schuldschein aufzubewahren.
ת"ר המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב משפרעו פטור רבי יהודה אומר אף משפרעו חייב מפני שצריך לו מאי בינייהו אמר רב יוסף אסור לשהות שטר פרוע איכא בינייהו רבנן סברי אסור לשהות שטר פרוע ורבי יהודה סבר מותר לשהות שטר פרוע
Abaje sagte: Alle sind einig, dass es verboten ist, einen bezahlten Schuldschein aufzubewahren; und hier sind sie uneins über [den Fall], dass einer zugibt, eine Urkunde geschrieben zu haben – ob man sie [dennoch] beglaubigen muss. Der erste Tanna meint: Gibt einer zu, eine Urkunde geschrieben zu haben, muss man sie [dennoch] beglaubigen; und Rabbi Jehuda meint: Gibt einer zu, eine Urkunde geschrieben zu haben, muss man sie nicht beglaubigen. Und was [bedeutet] „bevor er ihn bezahlt hat“ und „nachdem er ihn bezahlt hat“?
אביי אמר דכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע והכא במודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו קמיפלגי תנא קמא סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ורבי יהודה סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ומאי עד שלא פרעו ומשפרעו
Original: Shabbat 78b auf Sefaria, Version „Wikisource Talmud Bavli“ (hebräisches Wikisource), Lizenz CC BY-SA. Das Original wird inhaltlich unverändert übernommen und nur in Segmente geteilt. Die deutsche Übersetzung ist ein abgeleitetes, maschinell (Modell Claude) erstelltes Werk und steht unter der Lizenz CC BY-SA 4.0.
Original mit Vokalzeichen (Kästchen „Mit Vokalzeichen“): Vokalisierung von Sefaria, Fassung „William Davidson Edition – Vocalized Aramaic“ (Koren), Lizenz CC BY-NC 4.0, dem hiesigen Original zugeordnet.